המסייר בירושלים רגיל לשמוע סיפורים על דויד המלך, ישו הצלוב וסולימאן המפואר. בתל אביב, הגיבורים בהכרח צעירים וארציים יותר. בסיורו של אורי קציר "מסע תל אביבי בעקבות חסמבה" כיכבו ירון לונדון והרוקח גרינוולד, ובני דמותם ירון זהבי והרוקח שחורי הבדיוניים, לכאורה; שכן כאשר הצביע אורי על חלון בית המרקחת "תרופה" בפינת דיזנגוף-ז'בוטינסקי, אליו טיפס ירון ולחש לרוקח "הדודה ציונה מבקשת שתי טבלאות מגן-דוד", היטשטשו הגבולות בין הנאראטיב ההסטורי והחסמבאי.
בעומדנו לנוכח בניין המשטרה הבריטית-דאז, כמה מטרים במעלה רחוב דיזנגוף, שלף אורי מתרמילו ספר צהוב מיושן ובלה מדפדוף, מקבילו התל אביבי של ספר הספרים הירושלמי. שמענו איך שיבח אהוד השמן "אייזן בטון" את נהג מכבי האש (שדמותו נבעה אולי מאפרים קרסנר, שכנם של יגאל מוסינזון ומשפחת לונדון בבית הקטן ברחוב מוצקין ממש מאחורי המשטרה, מפקד כבאי העיר במקצועו ואיש הש"י בעיסוקו החשאי), לאחר שהתיז בזרנוקו על השוטרים הבריטיים שבפתח הבניין; נדמה היה כי עוד רגע יסיע אהוד את מכונית המשא, הכבל ינתק את סורגי החלון בקומה השניה, והמפקד ירמיהו יזנק ממקום מאסרו אל המונית שתוביל אותו לבית האדום של מועצת פועלי תל אביב (שניצב בשעתו ליד מלון שרתון דהיום, וגם לשם הגענו בהמשך הסיור).
בגן העצמאות, בשער בית הקברות המוסלמי הישן, הסביר אורי בצער כי מלון הילטון הסמוך הוקם בשנות הששים ממש מעל המערה החשמלית. הילד היחיד (בגילו) בקבוצה שאל לבסוף בדחילו, האם המערה היתה קיימת באמת?
לאחר שני ספרים מיצה מוסינזון את ימי המנדט, ושלח את החסמבאים מתל אביב השלווה אל אתרי האקשן של שנות החמישים – "האזור המסוכן" בנגב, מערות טורקלין ומחוזות הלגיון הערבי (זוכרים איך הדליק ירון חנוכיה במרומי הכותל המערבי, ואז נשמעה יריה, והספר הסתיים?) כך נאלצנו להסתפק בסיפורים ואתרים בצפון התל-אביבי הישן, שאינם קשורים (לכאורה!) לחבורה המופלאה – רצח ארלוזורוב ליד ככר אתרים העכשווית ושכונת מחלול המנדטורית (מקום מגוריו של אליהו חרמון?), ביתה של מרגוט קלאוזנר ברחוב בן-גוריון (ניהלה את "הבימה", והרי בצלאל לונדון, אבי ירון ובעל הבית של מוסינזון, היה שחקן!), לאה גולדברג והבית הכחול ברחוב ארנון (סיפור ילדים).
מן הון להון התגלגלנו עד בית הספר תל-נורדאו, שבו למדה תמר סגנית חסמבה; אל בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, שם נקבר ככל הנראה רפאל כדורי, ובו נפגשה החבורה באישון-ליל, ואהוד השמן חמד לדני לצון והפחידו כרוח רפאים; שם קרה משהו גם בספר "חסמבה וההרפתקאות המופלאות בחופש הגדול", אבל זו היתה כבר החסמבה השניה, ואלה לא ממש נחשבים (אם כי מספרית הם מאכלסים 28 מתוך 44 הספרים, שפורסמו בין 1950 ל- 1994). ולבסוף, אל חוף בוגרשוב, שבו הוכיח אליהו חרמון את גבורתו בפעם הראשונה, ובו גם קרה משהו שקשור לאלימלך זורקין ונערי ההפקר בוק ג'ונס ודיליג'נס, אבל כבר היה חם מכדי לקלוט מה בדיוק.
אני ממתין בקוצר רוח לסיור הספרותי הבא של אורי. בעקבות אלון ורפי, בבקשה!
_______________________
הערה: זהו פוסט אורח מאת גיסי, חגי שנידור, אשר היה אורחו של אורי קציר בסיור "מסע תל אביבי בעקבות חסמבה".