בשבוע שעבר הזמין אותי אפי פוקס לכנס בנושא אנונימיות ברשת. את הכנס, שחולק לשני מושבים, הנחה דר' עומר טנא. המושב הראשון היה של עורכי דין וכלל את דר' יובל קרניאל, דר' טל ז'רסקי ועו"ד חיים רביה. השני היה של בלוגרים והשתתפו בו אפי פוקס, יהונתן קלינגר, דבורית שרגל, כרמל ויסמן וגדי שמשון.
עו"ד רביה הוא פרקטיקן ולכן לא לגמרי הובררה עמדתו האישית לגבי נושא הפרטיות (האתר של עו"ד רביה עמוס במאמרים ומומלץ למי שרוצה ללמוד על נושא המשפט באינטרנט). לגבי שאר המשתתפים, במיוחד הבלוגרים, היה די ברור שהם בעד אלמוניות ופרטיות ברשת למרות שכפי שגדי הדגיש, היא כמעט ולא קיימת. חסר בכנס הקול השני אשר ידבר נגד האלמוניות. ואני לא מתכוון לח"כ חסון.
אז יש לי כמה שאלות (לרוב ללא תשובה)
מי אמר שצריך אלמוניות ברשת? איפה עוד קיים דבר כזה? בזכות מה מגיע למישהו לכתוב דברים ושלא יקושרו אליו? האם מישהו מתראיין לטלוויזיה בעילום שם (כן, כן, יש מקרים מיוחדים)? האם ברדיו נותנים במה לאלמונים? נכון שישנם מקרים בהם מכתבים למערכות העיתונים מפורסמים ללא שם הכותב, אך אין זה הכלל. למה באינטרנט זה מותר? עיתונאים משתמשים לעתים במקורות חסויים. במקרים אלו עומד העיתונאי מאחורי הדברים. ישנה כתובת. נראה שבאינטרנט הכל מותר ופרוץ – למה?
אני לא זוכר האם אי-פעם הגבתי בבלוג או לכתבה בשם מפוברק. יכול להיות שכן אבל אין לי כוונה לעשות זאת. אני חושב שבמידה ולא ארצה להגיב בשמי, לא אגיב כלל.
אלעד, לפחות היית אומר שהאוכל היה טוב 🙂
לגבי מה שאמרת.
תשאל את מרג', אחת הכותבות הפופולאריות אצלך מה נותנת לה האנונימיות. (באמת, שאל אותה, אני כותב בשם גלוי כבר 3 שנים, היא ניראה לי תתן תשובה יותר טובה)
אתה חושב שוולוט אנדרגראונד הייתה איפה שהיא אלמלא התקופה האלמונית שלה? (יש רשימה עוד ארוכה של אנשים בארץ ובחול שפיתחו קריירה מפוארת מתוך שמירה קנאית על האנונימיות שלהם, ולא רק מהבאזז של הניחושים מי הם. אבל אני בדרך למיטה…)
ובכל זאת,
עזוב את המקורות החסויים, הרבה מאוד מאמרים בעיתונות הכתובה הם בעילום שם, ויש כמה שמות של כתבים ועיתונאים שאתה מכיר שזהו אינו שמם האמיתי (בשם פסדונימי)… אפילו הרכבים של שופטים בהרבה מדינות (אני חושב שזה באיחוד האירופאי) נותנים פסקי דין מבלי שאתה יכול לדעת את השמות שמאחורי כל דיעה. סוג של אנונימיות של שופט שיודע שפסק הדין יתקבל מבלי שיוכלו לקבל את שמו לדעתו בפסק הדין, וכך הוא משוחרר מבעיות תדמיתיות ופופוליסטיות.
שאלה אחרונה, בחזרה אליך, אם אני עומד באמצע דיזינגוף, כמסכה על ראשי, וצועק דברים שאתה לא אוהב לשמוע, את חושב שמותר למישהו להוריד לי אותה? זאת המהות של הזכות לאנונימיות כזכות. (יונתן קלינגר יודע לנסח את הדברים האלה קצת יותר טוב ממני)
עכשיו באמת לישון 😕
תודה שהגעת בכל מקרה
אפי,
לא הספקתי לטעום את האוכל עקב איחור קל וביטול ההפסקה 🙂
אולי לא הבהרתי את עצמי היטב, אבל הכינוס באמת עניין אותי והייתי בא אליו שוב גם אם היה באותה מתכונת. אני פשוט חושב שהיה מקום שמישהו יציג גם דעות קצת שונות.
לגבי השופטים האנונימיים – אני בטוח שגם כאן ניתן לטעון לשני הצדדים.
אני לא מכיר אף אחד שעומד בדיזנגוף וצועק עם מסכה על פניו ובטח לא עוד 20 אנשים שעונים לו עם מסכות (למעשה יש ארגון אמריקאי שהיה נוהג להפגין עם מסכות). משום מה לא משתמשים באותה זכות שאתה מדבר עליה. האם זו הטכנולוגיה שנותנת לנו כנפיים? האם השימוש בזכות הזו היא בעיקר מכיוון שאפשר?
ברור שהסיבה היחידה שהאנונימיות ברשת נוצרה זה כי אפשר (ולא נצטט שוב את מקלוהן, נכון?). השאלה היא האם מכשנוצרה, צריך לשמר אותה.
ואני ממש לא חושב שהאחראי על האינטרנט צריך לקבל כאן החלטה. שכל אחד יחליט מה שמתאים לו. שושנה פורבס דורשת openid כדי להגיב אצלה. הקפה דורשים שתזדהה, או לפחות שתפברק לעצמך דמות אמינה. לכל אחד מאלה יש יתרונות וחסרונות משלו.
אגב, מה שיקל על עניין הזיהוי – אם אנחנו כבר כותבים בבלוג שלך – הוא להפוך את בלוגלי לשרת openid. זה לא מסובך, ובכך אתה תאפשר לאנשים להגיב – במקומות המאפשרים זאת – בצורה שאינה ניתנת לזיוף.
בראשית דרכה של העיתונות הכתובה מקובל היה לפרסם כתבות וטורים בלי שמות. האקונומיסט עד היום (אם אינני טועה) לא נותן ביי-ליינים לכותבים על פי אותה מסורת. חלק מזה נעוץ בהיסטוריה של חרדת הממשל האמריקאית, הפחד מלתת לשלטון יותר מדי מידע ולכן יותר מדי כוח.
אותו עקרון פועל גם באינטרנט: כל פעולה שלנו בעולם הרגיל מנוטרת, השם שלנו רשום באינספור מאגרים ממשלתיים ופרטיים. דווקא בעידן האינטרנט, כשכל כך קל לכל אחד לקשר כל דבר שעשיתי לכל דבר אחר שעשיתי, טוב שיאפשרו לאנשים גם להגיד דברים שהם לא רוצים שיקושרו אליהם. טוב שאנשים יוכלו לנסות מדי פעם להפריח בלוני ניסוי בדמות עמדות שהם לא לגמרי בטוחים בהן, בלי שזה ירדוף אותם אחרי זה כל החיים ב-waybackmachine. לפעמים אנשים צריכים לנהל גם ויכוח עם עצמם. לפעמים סתם אנשים לא רוצים שהבוס שלהם יתקל בטעות בשם שלהם איפשהו באינטרנט וידע עליהם משהו שהם לא רוצים שידע.
יש גם בלוגים בדיוניים, כאלו שלא יוכלו להתקיים כלל אילולא האנונימיות.
בקיצור, כן, צריך לאכול הרבה חרא כדי לאפשר לאנונימיות להמשיך להתקיים, אבל יש לה מספיק תוצרים חשובים כדי להצדיק את זה.
דרומי – בקיצור זה עניין של טכנולוגיה. אנחנו בהחלט רוצים לאפשר openid ממתינים שהגרסה המתאימה תשוחרר.
תגידו – יש סיכוי לקבל דעות אחרות או שזה אבוד מראש עם כל הבלוגרים האלו?
שנקרא לישראל חסון?
הוא יציג את העמדה הנגדית, אבל יש גם סיכוי שהוא ידחוף את כל מי שלא נתן טביעות אצבעות בכניסה לבלוג למרתפי השב"כ.
פעם קראתי משהו שדיבר על anonymity מול accountability ברשת- לא משנה מי אתה מחוץ לרשת ומה כתוב בתעודת הזהות, כן משנה שאתה אחראי על מה שאתה אומר ויש לך מוניטין שאכפת לך מהם.
זו אחת הסיבות שאני נמשכת כ"כ לרעיון של OpenID- הוא מאפשר לגולש להשתמש באותה זהות באתרים שונים (ולדעת שמדובר באמת באותו אחד, וש"שמעון" באתר א' הוא אכן אותו "שמעון" באתר ב'), ומצד שני לא ממש אכפת לו אם אתה בעצם כלב…
בדיוק.
בימים שהייתי 'דרומי' ותו לא, הפריע לי הרבה יותר שאנשים שאני מתקשר איתם ברשת יחשבו דברים רעים על דרומי מאשר על אחד, נדב פרץ מרביבים.
אני אומר לך דרומי, הנדב הזה משגע אותי ❓ בחר לך אישיות ולך איתה 👿
"צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים"
אפי – ככה לא באים לבקר יותר?
אם זה לא הובן. אתה אחד מהצדיקים 🙂