חלקים קטנים מהבלוגוספירה הישראלית רוגשים בזמן האחרון. מדובר בהצעות החוק של ח"כ חסון (rtf) והצעת החוק הממשלתית למסחר אלקטרוני (pdf). שתי הצעות החוק נועדו בין השאר להסדיר, בדרכים שונות, את נושא אחריות בעלי האתרים לתוכן הנכתב בהם על-ידי הגולשים (מה שנקרא "צד שלישי"). באופן כללי ניתן לומר כי הצעתו של ח"כ חסון מטילה אחריות, בסייגים מסויימים, על בעלי האתרים ואילו הצעת החוק הממשלתית מסירה אחריות זו, בסייגים מסויימים.

בפוסט הזה אציג בעייתיות מסויימת שאני מוצא בהצעת החוק הממשלתית, שהיא העדיפה בעיני, אך לפני כן מספר מילים כלליות. כידוע לחלק מהקוראים אני אחד ממפעילי אתר בלוגלי. בתור מפעילי האתר אנו נדרשים לסוגיות משפטיות שבהן עוסקות הצעות החוק המדוברות. לא אחת קבלנו מכתבים מעו"ד של אנשים וגופים שהרגישו את עצמם נפגעים מדברים שנכתבו בבלוגים השונים באתר. באופן עיקבי המדיניות שלנו היא בהתאם לתנאי השרות של בלוגלי כלומר טענה כי האחריות על כל פרסום בבלוגלי היא על המפרסם, בעל הבלוג, בלבד. אני חש סיפוק מהעובדה כי עד היום לא הסרנו אף מילה למעט מקרה אחד של חוסר תגובה מצד המשתמש המדובר. דעתי האישית היא (ואני חושב שגם חברי חושבים כך) שאנשים צריכים לקחת אחריות על דברים שהם כותבים. אפשר להזדהות, אפשר להישאר אנונימיים אבל צריך להכיר באחריות. ברוח דברים אלו אנו נלחמים על זכות הביטוי של המשתמשים שלנו, לא פעם תוך סיכון מסוים מצידנו. אוסיף רק כי כמובן שאינני משפטן וכל מה שאכתוב כאן לא יכול להוות שום צורה וסוג של ייעוץ משפטי אלא רק דעותי הפרטיות.

לענייננו. ד"ר מיכאל בירנהק מסביר כי הצעת החוק מסדירה חסינות לספקי שירות בהתאם למנגנון של "הודעה, הודעה, הסרה":

מנגנון החסינות שמוצע לספקי שירות אירוח הוא של "הודעה, הודעה, הסרה". כך זה אמור לעבוד: אדם מתלונן לספק השירות על טוקבק שפוגע בו, לטענתו, ודורש את הסרת החומר. הספק ינסה לאתר את הכותב האנונימי באמצעים סבירים (מונח שאיננו מוגדר בהצעה). אם הספק איתר את המשמיץ, עליו להודיע לו פחות או יותר כך: "דע לך שהתקבלה תלונה נגד המסר שכתבת באתר שלנו, מה דעתך? אם תגיב ותתעקש שהמסר שלך יישאר – תלכו לריב בבית משפט, אתה והמתלונן, ואנחנו נשאיר את החומר באתר עד שבית משפט יאמר לנו אחרת. אם לא תגיב תוך שלושה ימים – נסיר את החומר". ההצעה קובעת גם מנגנון לחשיפת זהות גולשים, אבל זה נושא לדיון אחר.

אני חש כי מפאת מגבלות היקף המאמר של ד"ר בירנהק לא הוצגה התמונה המלאה. לצורך ההסבר יש לצלול אל תוך החוק. נעשה זאת על-ידי דוגמה.

נניח כי בלוגר בעל בלוג עצמאי, המאוחסן באופן פרטי, כתב פוסט בו הוא מזכיר אותי בתור אחד ממפעילי בלוגלי. לאותו פוסט מגיב מישהו וכותב כי הוא "מכיר אותי" וכי אני "מעלתי בכספי מקום עבודתי". אל דאגה, אני עצמאי ולכן כנראה ולא גנבתי מעצמי. הטוקבקיסט הזה מזדהה בשם "אחד שיודע" בעל כתובת דוא"ל a@a.com. בנוסף נרשמה במערכת הבלוג כתובת ה- IP שלו. מה שנקרא בשפת הרחוב טוקבקיסט אנונימי.

לאחר מספר ימים מישהו מפנה את תשומת ליבי לתגובה ואני פונה לבלוגר בכדי שיסיר את התגובה, ישלם לי פיצויים בגין לשון הרע וכן יחשוף את זהות המגיב. מה אמור הבלוגר לעשות על-פי הצעת החוק? איזו אחריות יש לו?

הסעיף הקובע הוא סעיף 10 בפרק ה'. סעיף קטן (א) קובע כי "ספק שירותי אינטרנט לא יישא באחריות אזרחית בשל מתן שירות אירוח, לגבי מידע שהועלה לרשת תקשורת אלקטרונית בידי אדם אחר, אם התקיימו כל אלה:" (ותכף נראה מה הם "כל אלה"?). לא אכנס להסבר מפורט אבל לדעתי במקרה זה "ספק שירותי אינטרנט" שמספק "שירות אירוח" יכול להיחשב כל בלוגר שמאפשר כתיבת תגובות אצלו בבלוג (ראו את חלק ההגדרות של פרק ה'). כעת נבדוק האם הבלוגר מקיים את שלושת התנאים הפוטרים אותו מאחריות (אותם "כל אלה").

סעיף 10(א)(1) בודק האם "הספק לא ידע, במועד העלאת המידע לרשת התקשורת האלקטרונית, שתוכן המידע או הפצתו מהווים עוולה או הפרת זכות קניין רוחני;". הספק, הוא הבלוגר, לא יכול לדעת האם אכן מעלתי בכספים ולכן נראה כעומד בתנאי. כמו-כן הסעיף מדבר על "מועד העלאת המידע" ולא על מועד קבלת התלונה.

סעיף 10(א)(2) בודק האם "מפיץ המידע לא פעל מטעמו של הספק ולא היה נתון לשליטתו;". הבלוגר לא מכיר את המגיב ולא מינה אותו לפעול מטעמו ולכן עומד גם בתנאי השני.

סעיף 10(א)(3) דן בנושאי ההודעה שעל הבלוגר לשלוח למגיב ועל אפשרות הסרת התוכן. סעיף קטן (א) אומר (ההדגשה שלי):

"מיד לאחר שקיבל הספק תלונה ממי שטוען כי תוכן המידע או הפצתו ברשת תקשורת אלקטרונית מהווים עוולה או הפרת זכות קניין רוחני שלו, שלח הספק הודעה על כך למפיץ המידע, אם ניתן לאתרו באמצעים סבירים, ובה מסר כי בכוונתו להסיר את המידע או לחסום את הגישה אליו כעבור שלושה ימי עסקים, אם לא יקבל הודעה ממפיץ המידע שבה הוא חולק על תוכן ההודעה ושלפיה בכוונתו להתדיין עם המתלונן בעניין זה בבית המשפט;"

ד"ר בירנהק מציין כי המושג "אמצעים סבירים" לא הוגדר בחוק אך זוהי נקודה חשובה. לבלוגר הממוצע אין כל דרך לדעת מיהו המגיב ואיך לפנות אליו. השם לא ידוע, כתובת הדוא"ל ברור שאינה אמיתית ואין לו כל דרך לאתר את המגיב באמצעות כתובת ה- IP שלו.

סעיף קטן (ב) לא רלוונטי למקרה שלנו מכיוון שהוא עוסק במקרה שכן ניתן היה לשלוח הודעה למגיב: "לאחר שקיבל הודעה כאמור בפסקת משנה (א) ממפיץ המידע, נמנע מהסרת המידע או מחסימת הגישה אליו והודיע על כך למתלונן בצירוף העתק מן ההודעה, ואם לא קיבל הודעה כאמור – הסיר את המידע או חסם את הגישה אליו והודיע על כך למתלונן;"

כעת אנחנו מגיעים לעיקר. סעיף 10(א)(3)(ג). גם כאן ההדגשה שלי: "לא איתר הספק את מפיץ המידע באמצעים סבירים – הודיע על כך למתלונן ונמנע מהסרת המידע או מחסימת הגישה אליו."

כלומר, הבלוגר לא מסר הודעה למגיב, הודיע לי על כך ולא הסיר את התגובה. במידה ועמד בתנאים אלו יהיה פטור מאחריות כלפי.

המשמעות של הצעת החוק היא שתגובה אנונימית דינה להישאר מפורסמת זמן רב. כעת מה שנותר לי לעשות הוא, בהתאם לסעיף 13 לחוק, לפנות לבית המשפט ולבקשו לחייב את הבלוגר למסור לי את הפרטים הידועים לו אודות המגיב. חשוב לציין כי על-פי החוק אסור לבלוגר למסור לי כל פרט אודות המגיב ללא הסכמתו במפורש ובכתב (סעיף 13(א)):
"ספק שירותי אינטרנט המספק שירות גישה או שירות אירוח לא יגלה כל פרט, ידיעה או מסמך שהגיעו אליו ושיש בהם כדי לזהות מפיץ מידע, אלא אם כן הסכים לכך מפיץ המידע, במפורש ובכתב, או אם נדרש לכך לפי הוראות כל דין או לפי צו של בית משפט כאמור בסעיף קטן (ב)."

פרק ה' אמנם מסדיר את מנגנון ההודעה והסרה אך מעלה נושאים הדורשים דיון כגון:

• ביטול שיקול הדעת של ספק המבקש פטור מאחריות על-פי חוק זה באשר להסרת תוכן של צד שלישי.
• חובת הספק לשמור על אנונימיות המגיבים. האם פעולה כגון זו הנוקט תום אצלו בבלוג בו הוא מציג את כתובות ה- IP של המגיבים הינה תקינה?
• יש לשים לב כי הסרת פרסום על-ידי ספק השרות עשויה לפגוע בו בבואו לבקש פטור מאחריות על-פי חוק זה. אין זה אומר כמובן שאכן הוא אחראי לפרסום.