על תביעות, אחריות וחופש הביטוי

לפני כשנה וחצי הקמנו את בלוגלי. למזלנו, טרם הגענו לבית המשפט אך בזמן שחלף קבלנו מספר איומים בתביעות, דרישות להסרת תכנים, הודעות על הפרת צווי פרסום ושאר ירקות. לשמחתי, לא נאלצנו להסיר תכנים או לנקוט פעולות עריכה כלשהן למעט מקרה אחד בו לא הצלחנו ליצור קשר עם הבלוגר המדובר. לעיתים נדרשנו לקבל החלטה שאינה פשוטה, בעלת פוטנציאל לסבך אותנו מול גורמים חזקים, שלא להוריד פוסט בעייתי. הפתרון "הקל" ביותר עבורנו היה, כמובן, להוריד את הפוסט ולפטור אותנו מעולם של אותם גורמים ואיומיהם בתביעות אישיות נגדנו. בחרנו לא לעשות כן, וזאת מתוך תחושת מחוייבות כלפי תפקידנו וכלפי הבלוגרים שלנו, ומתוך נאמנות לתפיסה שאנו רק מספקים את הפלטפורמה, ואילו הבלוגרים הם האחראים הבלעדיים לתכנים. ואמנם, לכל אורך הדרך הקפדנו תמיד להדגיש, כי אנו מספקים פלטפורמה טכנולוגית לכתיבת בלוגים, ואיננו אחראים לתוכן בכל צורה שהיא. האחריות הבלעדית הינה של הכותבים (ראו את תנאי השרות של בלוגלי). כאמור הדבר לא מנע מגורמים שונים לפנות אלינו בדרישות ותביעות שונות,אשר עד כה נהדפו בהצלחה תודות לעזרה הענקית של עו"ד ישי שנידור (למרבה הבושה אין לו בלוג ואפילו לא אתר אז אין ברירה, תריצו חיפוש).

אנחנו בבלוגלי מאמינים בחופש הביטוי ואין בכוונתנו למנוע זאת מהבלוגרים אצלנו. נשתדל להיאבק על כך כפי שעשינו עד היום. יחד עם זאת, כפי שציינתי, אנחנו לא מעוניינים להיות צד בעניין התוכן (אם כי, ראוי לציין, שבמקרים קיצוניים, אם פוסט יפר חוק בצורה מובהקת וברורה, נתקשה – לפי פסיקות בתי המשפט מהשנים האחרונות – שלא להיענות לבקשת הנפגע להוריד אותו. ולא, אין לי כרגע דוגמה לפוסט כזה). חשוב גם לציין שאנחנו, חנית, תום ואנוכי, אנשים פרטיים המפעילים את בלוגלי בזמננו (הכמעט ולא) פנוי. לא עומדת מאחורינו חברה גדולה או גוף מסחרי חזק.

העיקרון שמנחה אותי הוא פשוט: כל אחד רשאי לומר מה שהוא רוצה כל עוד הוא לוקח אחריות על דבריו.

מה המשמעות של לוקח אחריות על דבריו? המשמעות היא שהוא מבין שבכל תביעה אשר תצוץ יהיה זה הוא אשר יענה עליה ובמידה ותמצא מוצדקת, ייתן הוא את הדין. אני בהחלט יכול להבין בעל עסק קטן, שנאבק להתקיים, המגלה יום אחד כי בראש תוצאות החיפוש בגוגל מופיע פוסט של לקוח ממורמר הכותב שקרים והשמצות. כמו-כן אדם המגלה כי זכויות יוצריו הופרו וצריך להיאבק עליהן. לא פשוט לאדם מן היישוב להגיש תביעה נגד אדם אחר ולתבוע את דיבתו. ההליך ארוך ויקר.

עד כאן הדברים יחסית פשוטים. הסיבוך מתחיל כאשר מקבלים פניה/תביעה/איום מגוף גדול. אם היינו מקבלים מכתב מעו"ד של חברה גדולה הדורש כי נסיר באופן מיידי תוכן הפוגע לטענתו בחברה האם היינו נאבקים? אולי. הייתי רוצה להאמין שכן. עבור החברה הדבר יחסית פשוט, הרי לרוב היא מעסיקה משרד עו"ד באופן שוטף ומכתב מסוג זה לא עולה לה כמעט כלום. לעומת זאת, בלוגר ממוצע, המקבל מכתב כזה בדואר רשום, די נבהל ובלא מעט פעמים יבחר להסיר את התוכן הפוגע (לכאורה כמובן).

תביעות מסוג זה, הנועדו למעשה להפחיד את הנתבע, בדר"כ בנושאי מעורבות חברתית, נקראות SLAPP – Strategic lawsuit against public participation. אחת מתביעות ה- SLAPP המפורסמות ביותר היא זו של חברת מקדונלדס נגד שני פעילי לונדון-גרינפיס (ללא קשר לארגון גרינפיס) ידועה בכינוי McLibel. החברה תבעה בתביעת לשון הרע מספר פעילים שחילקו עלונים שתארו את דרכי הפגיעה של החברה בסביבה, בבריאות בבעלי חיים ועוד. התביעה הפכה להיות הגדולה והמתוקשרת ביותר בבריטניה ולבסוף, למרות שהנתבעים חוייבו בחלק מהסעיפים, תדמיתית מקדונלדס אכלו אותה (ובגדול). יש המון חומר בנושא ובהחלט כדאי לקרוא קצת (בעברית, אתר הנתבעים, YouTube).

אחד הנספחים של הפרשה היתה בקשה של הנתבעים לסיוע משפטי מהמדינה בטענה שאין הם יכולים לעמוד במאמץ המשפטי/כלכלי הכרוך בהתגוננות מפני תביעה המוגשת על-ידי תאגיד ענק. בקשתם נדחתה. לאחר מכן עתרו הנתבעים לבית המשפט האירופאי לזכויות אדם וטענו כי מניעת הסיוע המשפטי פגעה בזכותם לחופש הביטוי ולמשפט הוגן. בפברואר 2005, מעל 15 שנה אחרי תחילת המקרה, ניתנה הפסיקה שקיבלה את טענת העותרים וקבעה כי על ממשלת בריטניה לשלם להם פיצויים (על הסיוע המשפטי שלא נתנה להם במהלך המשפט).

תביעות מסוג SLAPP מדברות בדרך כלל על מקרים של מעורבות חברתית כדוגמת איכות הסביבה, אך הרעיון דומה גם במקרים אחרים של דוד מול גולית. המקרה האחרון הוא של ייגר מבלוג "עומדים בשער" אשר כתב בתפוז בלוג בקורת על עיתונות הספורט ונאלץ לסגור אותו עקב איומי תביעה של אתר one (זה היה ממש בקצרה – פשוט גגלו וגם לכו לקרוא את יהונתן ואפי, מהם כבר תקבלו את כל הקישורים הדרושים). אגב, הבלוג ממשיך לפעול, על-ידי כותב אחר באתר וורדפרס.קום. מסתבר שלא היה רק איום אלא דווח כי הוגשה תביעה בנושא נגד שלמה מן (הוא ייגר) ואחרים. שלמה מן, אשר בינתיים פוטר מעבודתו במעריב, כנראה יאלץ להתמודד עם התביעה.

מה הלאה – בטווח הקצר?
"כחובב ספורט מושבע", עד שלא נסגר הבלוג בתפוז לא ידעתי בכלל על קיומו ומעולם לא קראתי אותו, כנ"ל לגבי אתר one, כך שאין לי ממש דעה לגבי התכנים שייגר כתב. אני לא יודע אם כתב אמת ומה היו כוונותיו ומניעיו. באופן טבעי אני בדרך כלל חש אהדה לאיש קטן מול גוף גדול, אך לא ברור לי כעת כיצד אוכל לסייע לשלמה. המעט שכרגע ביכולתי לעשות הוא לעזור להפיץ את המקרה על-פי בקשתו של תמיס, ממשיך דרכו של ייגר. יש גם בקשה מפורשת לעזרה באיסוף מידע כאן.

מה הלאה – בטווח הארוך?
בעולם יש גופים שונים המסייעים לאנשים פרטיים בתביעות מסוג SLAPP. האם יש מקום להקמת ארגון/עמותה שתנסה לסייע בצורה דומה בארץ? האם מן הראוי שהמדינה, מתוך הכרה בחשיבות ההגנה על חופש הביטוי, תספק לנתבעים, במקרים המתאימים, סיוע משפטי (דוגמת הסנגוריה הציבורית לחשודים ולנאשמים בהליכים פליליים)?

6 תגובות בנושא “על תביעות, אחריות וחופש הביטוי

  1. פינגבאק: קצרים 2/2010 – משכנתאות, תוספי באז ו- SLAPP | אלעד בבלוגלי

  2. פינגבאק: האם שי טובלי שולח סלאפ לתומר פרסיקו? | אלעד בבלוגלי

  3. פינגבאק: עיתונאי ועורך דין נכנעו לאיומי תביעת דיבה | אלעד בבלוגלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.