האם שי טובלי שולח סלאפ לתומר פרסיקו?

"גורו" אחד בשם שי טובלי הגיש תביעת דיבה נגד הבלוגר תומר פרסיקו. טובלי תובע תשלום של 220,000 ש"ח ובנוסף הסרת פוסטים שתומר כתב עליו (כגון זה). קצת רקע על הפרשה ניתן לקרוא בפוסט של תומר אשר מספר על ההתראה לפני נקיטת הליכים משפטיים שקיבל בתחילת החודש.

פעם נוספת חוזר סיפור של תביעה מסוג מסויים של סלאפ (SLAPP) אשר נועדה להפחיד את הנתבע הנדרש לשלם מחיר כלכלי ונפשי. על-כך נכתב במסגרת הליך משפטי אחר:

המחיר הכלכלי והנפשי הכבד מאד, הכרוך בהתגוננות מפני תביעה אזרחית, הוא היוצר את הפגיעה הקשה של ה-SLAPP בנכונות הציבור ליטול חלק בויכוח הציבורי: מימון הוצאות ההגנה, הסיכון של חיוב בהוצאות ובפיצויים, חוסר הוודאות המלווה את ההליך, משאבי הזמן והנפש הנדרשים לניהול מאבק משפטי, להכנה לדיונים, עוגמת הנפש הכרוכה בחקירות נגדיות, אובדן מוניטין עקב פרסומים על המשפט, הפניית המשאבים האישיים והארגוניים להתמודדות עם התביעה כאשר מדובר בנתבע כזה, ועוד ועוד.

מחיר כלכלי ונפשי כבד מאד זה מעביר אפקט מרתיע ומצנן במעגלים שונים: הוא מרתיע את הנתבע, את המשתתפים האחרים בויכוח המסוים או השוקלים להצטרף אליו, את מי שפועל או שוקל לפעול נגד האינטרסים של התובע בזירות מחלוקת אחרות, ואת הציבור הרחב באופן כללי, שכן המסר אינו עוצר בגבולות הסכסוך המסוים. הציבור הרחב לומד, שההשתתפות בְויכוח ציבורי עלולה לגבות ממנו מחיר כבד. הוא עלול להימנע באופן מוחלט מלהיכנס אל הזירה הציבורית, או להשתתף בויכוח הציבורי בזהירות, בדחילו ורחימו. המשמעות החוקתית של תביעת ה-SLAPP אינה מוגבלת אפוא לנתבע המסוים, אלא פועלת גם על הציבור הרחב.

בעבר כבר כתבתי כי תביעות מסוג SLAPP מדברות בדרך כלל על מקרים של מעורבות חברתית כדוגמת איכות הסביבה אופעילות פוליטית, אך הרעיון דומה גם במקרים אחרים כגון זה.

מה אפשר לעשות ואיך לעזור לתומר?

שתי פעולות חשובות: לתרום ולהפיץ. להגנה משפטית יש מחיר כלכלי העומד בשלב זה, לפי מה שתומר כותב, על אלפי שקלים ולכן הוא מבקש תרומות למימון ההליך. כפתור לתרומות ב- PayPal נמצא בפוסט של תומר (אפשר גם לשלוח המחאה). בין אם ביכולתכם לתרום או לא, חשוב גם להפיץ את סיפור התביעה ואת בקשת התרומות.

גילוי נאות: עו"ד המייצג את תומר הוא קרוב משפחה שלי.

עיתונאי ועורך דין נכנעו לאיומי תביעת דיבה

בימים האחרונים זעקו כותרות הבלוגים על האיומים בתביעה שקבלו שני בלוגרים. בפוסט זה אני רוצה להזכיר ששני הבלוגרים המדוברים הם (גם) עיתונאי ועורך-דין.

הפרשה החלה כאשר אפי פוקס פרסם פוסט בבלוג של גל מור בכותרת: "חשיפה: מדוע חבר הכנסת שטרית כה להוט לקדם את המאגר הביומטרי?". למרות שמכותרת הפוסט ניתן להבין כי התשובה לשאלה נמצאת בתוכו אין הדבר בדיוק כך. אפי מעלה חשד שקיים קשר בין מאיר שטרית לחברת OTI שהינה בעלת אינטרס בהקמת המאגר. זמן קצר לאחר פרסום הפוסט קיבל גל מור מרותי שטרית (אשתו של מאיר שטרית) איום בתביעת דיבה על סך שלושה מליון ש"ח. בעקבות דין ודברים כלשהו הוסכם כי הפוסט יוסר ותפורסם התנצלות ותגובת המשפחה.

התופעה של איום בתביעה שנועד להפחיד את המפרסם איננה חדשה. ברוב המקרים השיטה עובדת. לדוגמה היה מקרה שאדם שלא היה מרוצה משרות שקיבל בחנות מסוימת כתב על כך פוסט עוין במיוחד. בעלי החנות איימו בהגשת תביעה והפוסט הורד. ברור כי האדם הרגיל (או הבלוגר הרגיל אם בכלל יש חיה כזו), בקבלו מכתב מפחיד מעו"ד, נבהל ורק רוצה למצוא דרך להעלים את הבעיה – ברוב המקרים יסיר את הפרסום. מעטים הם אלו שבכלל יפנו לעו"ד, ילמדו את הנושא וירצו להתמודד מול האיום. כתבתי על כך בעבר בעקבות מספר מקרים שקרו כאן בבלוגלי.

ולכן, אך טבעי היה לראות שגל ואפי החליטו להוריד את הפוסט ולפרסם את ההתנצלות. אלא מה? לדעתי, גל ואפי אינם "הבלוגר הרגיל". מדובר בעיתונאי ועורך דין.

גל מור הוא, בין השאר, עיתונאי שהיה עורך ערוץ המחשבים ב- Ynet ואפי פוקס הוא עו"ד שהתמחה בתחום הטכנולוגי ומכיר היטב את נושא תביעות הדיבה באינטרנט. לדעתי יש מקום לצפות כי אנשים עם רקע כזה יהיה מסוגלים לעמוד מאחורי הפרסומים שלהם. הן מבחינה עובדתית (כעיתונאי) והן מבחינה משפטית (כעו"ד).

לסיכום, ההצגה של גל ואפי כשני בלוגרים שקיבלו איום והתקפלו איננה מדוייקת. לדעתי יש לשפוט את המקרה על בסיס ההנחה שעיתונאי ועו"ד קבלו איום והתקפלו.

הערות וגילוי נאות:

  • מכיוון שגל ואפי טרם פרסמו את כל הפרטים על הפרשה ייתכן שישנו מידע שישנה את דעתי.
  • ברור לי שזכותם של גל ואפי לעשות כרצונם. הם לא חייבים לי או לכל אחד אחר מאום. אני לא יודע אם יש להם זמן ומשאבים להתמודד מול תביעה אם בכלל המקרה היה מגיע לבית המשפט (מסופקני).
  • אני מכיר את אפי באופן אישי מעל שנתיים ומעריך אותו מאד. למרות שאת הליווי המשפטי לבלוגלי נותן עו"ד ישי שנידור, אפי תמיד עזר בשיחות ייעוץ ועידוד ועל כך אני מודה לו.

על תביעות, אחריות וחופש הביטוי

לפני כשנה וחצי הקמנו את בלוגלי. למזלנו, טרם הגענו לבית המשפט אך בזמן שחלף קבלנו מספר איומים בתביעות, דרישות להסרת תכנים, הודעות על הפרת צווי פרסום ושאר ירקות. לשמחתי, לא נאלצנו להסיר תכנים או לנקוט פעולות עריכה כלשהן למעט מקרה אחד בו לא הצלחנו ליצור קשר עם הבלוגר המדובר. לעיתים נדרשנו לקבל החלטה שאינה פשוטה, בעלת פוטנציאל לסבך אותנו מול גורמים חזקים, שלא להוריד פוסט בעייתי. הפתרון "הקל" ביותר עבורנו היה, כמובן, להוריד את הפוסט ולפטור אותנו מעולם של אותם גורמים ואיומיהם בתביעות אישיות נגדנו. בחרנו לא לעשות כן, וזאת מתוך תחושת מחוייבות כלפי תפקידנו וכלפי הבלוגרים שלנו, ומתוך נאמנות לתפיסה שאנו רק מספקים את הפלטפורמה, ואילו הבלוגרים הם האחראים הבלעדיים לתכנים. ואמנם, לכל אורך הדרך הקפדנו תמיד להדגיש, כי אנו מספקים פלטפורמה טכנולוגית לכתיבת בלוגים, ואיננו אחראים לתוכן בכל צורה שהיא. האחריות הבלעדית הינה של הכותבים (ראו את תנאי השרות של בלוגלי). כאמור הדבר לא מנע מגורמים שונים לפנות אלינו בדרישות ותביעות שונות,אשר עד כה נהדפו בהצלחה תודות לעזרה הענקית של עו"ד ישי שנידור (למרבה הבושה אין לו בלוג ואפילו לא אתר אז אין ברירה, תריצו חיפוש).

אנחנו בבלוגלי מאמינים בחופש הביטוי ואין בכוונתנו למנוע זאת מהבלוגרים אצלנו. נשתדל להיאבק על כך כפי שעשינו עד היום. יחד עם זאת, כפי שציינתי, אנחנו לא מעוניינים להיות צד בעניין התוכן (אם כי, ראוי לציין, שבמקרים קיצוניים, אם פוסט יפר חוק בצורה מובהקת וברורה, נתקשה – לפי פסיקות בתי המשפט מהשנים האחרונות – שלא להיענות לבקשת הנפגע להוריד אותו. ולא, אין לי כרגע דוגמה לפוסט כזה). חשוב גם לציין שאנחנו, חנית, תום ואנוכי, אנשים פרטיים המפעילים את בלוגלי בזמננו (הכמעט ולא) פנוי. לא עומדת מאחורינו חברה גדולה או גוף מסחרי חזק.

העיקרון שמנחה אותי הוא פשוט: כל אחד רשאי לומר מה שהוא רוצה כל עוד הוא לוקח אחריות על דבריו.

מה המשמעות של לוקח אחריות על דבריו? המשמעות היא שהוא מבין שבכל תביעה אשר תצוץ יהיה זה הוא אשר יענה עליה ובמידה ותמצא מוצדקת, ייתן הוא את הדין. אני בהחלט יכול להבין בעל עסק קטן, שנאבק להתקיים, המגלה יום אחד כי בראש תוצאות החיפוש בגוגל מופיע פוסט של לקוח ממורמר הכותב שקרים והשמצות. כמו-כן אדם המגלה כי זכויות יוצריו הופרו וצריך להיאבק עליהן. לא פשוט לאדם מן היישוב להגיש תביעה נגד אדם אחר ולתבוע את דיבתו. ההליך ארוך ויקר.

עד כאן הדברים יחסית פשוטים. הסיבוך מתחיל כאשר מקבלים פניה/תביעה/איום מגוף גדול. אם היינו מקבלים מכתב מעו"ד של חברה גדולה הדורש כי נסיר באופן מיידי תוכן הפוגע לטענתו בחברה האם היינו נאבקים? אולי. הייתי רוצה להאמין שכן. עבור החברה הדבר יחסית פשוט, הרי לרוב היא מעסיקה משרד עו"ד באופן שוטף ומכתב מסוג זה לא עולה לה כמעט כלום. לעומת זאת, בלוגר ממוצע, המקבל מכתב כזה בדואר רשום, די נבהל ובלא מעט פעמים יבחר להסיר את התוכן הפוגע (לכאורה כמובן).

תביעות מסוג זה, הנועדו למעשה להפחיד את הנתבע, בדר"כ בנושאי מעורבות חברתית, נקראות SLAPP – Strategic lawsuit against public participation. אחת מתביעות ה- SLAPP המפורסמות ביותר היא זו של חברת מקדונלדס נגד שני פעילי לונדון-גרינפיס (ללא קשר לארגון גרינפיס) ידועה בכינוי McLibel. החברה תבעה בתביעת לשון הרע מספר פעילים שחילקו עלונים שתארו את דרכי הפגיעה של החברה בסביבה, בבריאות בבעלי חיים ועוד. התביעה הפכה להיות הגדולה והמתוקשרת ביותר בבריטניה ולבסוף, למרות שהנתבעים חוייבו בחלק מהסעיפים, תדמיתית מקדונלדס אכלו אותה (ובגדול). יש המון חומר בנושא ובהחלט כדאי לקרוא קצת (בעברית, אתר הנתבעים, YouTube).

אחד הנספחים של הפרשה היתה בקשה של הנתבעים לסיוע משפטי מהמדינה בטענה שאין הם יכולים לעמוד במאמץ המשפטי/כלכלי הכרוך בהתגוננות מפני תביעה המוגשת על-ידי תאגיד ענק. בקשתם נדחתה. לאחר מכן עתרו הנתבעים לבית המשפט האירופאי לזכויות אדם וטענו כי מניעת הסיוע המשפטי פגעה בזכותם לחופש הביטוי ולמשפט הוגן. בפברואר 2005, מעל 15 שנה אחרי תחילת המקרה, ניתנה הפסיקה שקיבלה את טענת העותרים וקבעה כי על ממשלת בריטניה לשלם להם פיצויים (על הסיוע המשפטי שלא נתנה להם במהלך המשפט).

תביעות מסוג SLAPP מדברות בדרך כלל על מקרים של מעורבות חברתית כדוגמת איכות הסביבה, אך הרעיון דומה גם במקרים אחרים של דוד מול גולית. המקרה האחרון הוא של ייגר מבלוג "עומדים בשער" אשר כתב בתפוז בלוג בקורת על עיתונות הספורט ונאלץ לסגור אותו עקב איומי תביעה של אתר one (זה היה ממש בקצרה – פשוט גגלו וגם לכו לקרוא את יהונתן ואפי, מהם כבר תקבלו את כל הקישורים הדרושים). אגב, הבלוג ממשיך לפעול, על-ידי כותב אחר באתר וורדפרס.קום. מסתבר שלא היה רק איום אלא דווח כי הוגשה תביעה בנושא נגד שלמה מן (הוא ייגר) ואחרים. שלמה מן, אשר בינתיים פוטר מעבודתו במעריב, כנראה יאלץ להתמודד עם התביעה.

מה הלאה – בטווח הקצר?
"כחובב ספורט מושבע", עד שלא נסגר הבלוג בתפוז לא ידעתי בכלל על קיומו ומעולם לא קראתי אותו, כנ"ל לגבי אתר one, כך שאין לי ממש דעה לגבי התכנים שייגר כתב. אני לא יודע אם כתב אמת ומה היו כוונותיו ומניעיו. באופן טבעי אני בדרך כלל חש אהדה לאיש קטן מול גוף גדול, אך לא ברור לי כעת כיצד אוכל לסייע לשלמה. המעט שכרגע ביכולתי לעשות הוא לעזור להפיץ את המקרה על-פי בקשתו של תמיס, ממשיך דרכו של ייגר. יש גם בקשה מפורשת לעזרה באיסוף מידע כאן.

מה הלאה – בטווח הארוך?
בעולם יש גופים שונים המסייעים לאנשים פרטיים בתביעות מסוג SLAPP. האם יש מקום להקמת ארגון/עמותה שתנסה לסייע בצורה דומה בארץ? האם מן הראוי שהמדינה, מתוך הכרה בחשיבות ההגנה על חופש הביטוי, תספק לנתבעים, במקרים המתאימים, סיוע משפטי (דוגמת הסנגוריה הציבורית לחשודים ולנאשמים בהליכים פליליים)?