המשך יבוא…
אני לא תל-אביבי אבל הנושא של הבלוג (או של הלא-בלוג) של רון חולדאי עלה מספר פעמים בבלוגוספירה. רן הר-נבו כתב על הנושא לפני כחודש והתפתח שם דיון סוער. אדם שוב, מחברת ריפרש, כתב בתגובה כי בקרוב יעלה בלוג עצמאי של חולדאי על פלטפורמת וורדפרס.
כרגע הדומיין קיים והבלוג בשלבי הקמה. במעין פוסט פתיחה (או טיוטא של כזה) נכתב בין השאר:
אינני מה שקרוי "חיית אינטרנט", אבל בתוך עמי אני יושב, ושימוש באימיילים ובגוגל כבר מזמן הפך לחלק משגרת העבודה שלי.
בדיוק אתמול, בעת שנסענו ליד מת"מ בכניסה לחיפה וראינו את הלוגו של גוגל על אחד הבניינים, אמרה לי הגדולה: "הנה השלט של האינטרנט".
בנוסף מובהר כי הבלוג לא יעסוק בבעיות ספציפיות של תושבים אלא במדיניות של ראש העיר:
מה שייכתב כאן על ידיכם, הקוראים, בצורה עניינית יזכה לבמה וגם אשיב לכם באופן אישי. בכפוף לתנאי השימוש (לינק) של הבלוג. אני מבטיח לענות בצורה מרוכזת ואשתדל כמיטב יכולתי וזמני להגיב גם להודעות האישיות.
כפי שחלקכם בוודאי יודעים התחלתי את פעילותי ברשת כבר לפני שבועות אחדים באמצעות הרשתות החברתיות פייסבוק ודה מרקר קפה, וכן באתרי שיתוף וידאו ותמונות – יוטיוב ופליקר.
באמצעות ערוצי הרשתות החברתיות קיבלתי פניות פרטניות, חשובות אף הן, על נושאים שמציקים לתושבי העיר, ובהם: פינוי פחי אשפה, דו"חות חניה ותשלומי ארנונה. על פניות מסוג זה אין באפשרותי לענות מכיוון שהן רבות ומגוונות עד מאוד, וגם אם אפנה את כל סדר יומי לא אוכל להספיק ולענות באופן אישי לכולם.
לכן אני מבקש להדגיש, כי הבלוג הוא אמצעי יעיל ביותר לדיון בנושאים הקשורים במדיניותי כראש העיר ונושאים רחבים אחרים. לשם קבלת תשובות מועילות לבעיות פרטיות ראוי לפנות ליחידה לפניות הציבור או למוקד העירוני. הם נמצאים ממש כאן, ואפשר אפילו לפנות אליהם באמצעות האינטרנט.
כמו-כן מובהר כי חולדאי פתוח לביקורת:
יש לציין שזו איננה זירה לתומכים בלבד ויש מקום לביקורת, ובלבד שתעלה בצורה מכובדת ונאותה
ניהול בלוג באופן אישי על-ידי ראש עיר של עיר גדולה כמו תל-אביב היא מטלה לא פשוטה וכרוכה בהשקעת זמן רב. אני מניח כי הבלוג יתמלא בתגובות שרובן לא תמיד תהיינה חיוביות (אך כן ענייניות). מתן מענה וניהול שיח ציבורי ידרוש מחולדאי השקעת זמן רב ואני חושש שלא יצליח לעמוד בכך "באופן אישי".
נחכה ונראה.
המשך יבוא…
על-פי דיווח של פרוייקט World Information Access, מאז שנת 2003 נעצרו 64 אנשים ברחבי העולם בעקבות פעילותם בבלוגים. הדוח, שנכתב באוניברסיטת וושינגטון, נבנה על סמך חיפושים במנועי חיפוש אחר מקרים בהם נעצרו פעילים בבלוגים אשר אינם משוייכים לגוף תקשורתי כלשהו.
בין הפעילויות אשר גרמו למעצרים היו חשיפת שחיתויות, מאבק על זכויות אדם, ביקורת על אישים פוליטיים, התארגנויות חברתיות ועוד. רוב המעצרים נעשו במזרח התיכון (לא בישראל) ובאסיה. בראש הרשימה ניתן למצוא את מצרים (14), סין (12) ואירן (8). המעצרים נעו בין מספר שעות לבין מאסר של שמונה שנים. זמן המאסר הממוצע היה 15 חודשים. חשוב לציין כי מדובר במקרים הקשורים ישירות לפעילות בבלוגים ולא במקרים הכלליים של מעצרים פוליטיים ואחרים.
מעבר למקרים במזרח התיכון ובאסיה מדווחים גם מספר מקרים בצפון אמריקה ובאירופה. במקרה אחד נעצר בלוגר אמריקאי לתקופה של 226 ימים בעקבות סרוב שלו למסור למשטרה סרטון וידאו שצילם בזמן הפגנה. ביוון נאסר בלוגר שקישר לתוכן משמיץ באתר אחר הממוקם על שרת אמריקאי. בצרפת נעשה ניסיון לעצור בלוגר, ואח"כ הוגש נגדו כתב אישום, בעקבות ביקורת חריפה שהעביר על העירייה. בקנדה נעצר בלוגר בזמן שצילם תמונות בהפגנה.
מתחילת השנה נרשמו כבר מספר מעצרים ומחברי הדוח צופים כי מספר המעצרים בשנת 2008 יעבור את מספרם בשנת 2007 שעמד על 36.
(ותודה לחותנת שלי ששלחה את הקישור)
לפני זמן מה כתבתי על תופעת ה- SLAPP בה גופים גדולים וחזקים מאיימים בתביעה על קבוצות או יחידים שאין להם זמן או יכולת כלכלית להתגונן, וכך אותם גופים מצליחים לעיתים למנוע פרסומים מביכים. הדברים נכתבו, בין השאר, בעקבות המקרה של הבלוגר ייגרמאייסטר אשר נתבע על-ידי אתר One בסכום העגול של שני מליון ש"ח. מאז נראה כי הסכר מעט נפרץ ומספר איומי התביעה כנגד בלוגרים עלה וכן עלה סכום התביעה. רק השבוע היו שני מקרים שאני יודע אליהם.
הראשון קרה ממש כאן אצלנו בבלוגלי. מדובר בנושא עיסקי בו דרשה חברה גדולה ומוכרת (קבוצה של עשרות מיליונים) מחברה זעירה יחסית להסיר מאחד הבלוגים שלה מספר תכנים. זאת בנוסף לפיצוי הכספי הגדול. החברה החליטה, בעיקר מחוסר רצון לבזבז זמן ואנרגיה, להסיר את הבלוג לגמרי.
המקרה השני גם הוא קשור לבלוגלי אבל ממש בעקיפין. בפברואר 2007 פתח יקי בז'ה בבלוגלי בלוג בשם מרחב-ווטש. הבלוג עסק "בהתחקות אחר מעלליהם של חבר המועצה אמנון מרחב ונבחרי ציבור אחרים במודיעין-מכבים-רעות הלוקים במרחביזם". תוך מספר חודשים צבר הבלוג פופלריות ויקי החליט לעבור לבלוג עצמאי. היום שלח לי יקי הודעה ובה סיפר כי קיבל איום בתביעת לשון הרע ובקשה לתשלום פיצוי בסך חצי מליון ש"ח "מבכיר במטה של אמנון מרחב (יועץ תקשורת שלו בשכר, מר איציק גרפל)". מדובר בסכסוכים ומחלוקות הנמשכים לאורך זמן בבלוג של יקי, בפורומים שונים וכן באתר מקומי. אין לי יכולת כמובן לקרוא את הררי המלל הכתובים שם ולנסות להבין מה בכלל קורה שם אבל מקריאת שני הפוסטים המוזכרים במכתב התביעה לא נראה לי שיש כאן קייס (ואני לא עו"ד). על המקרה גם אצל דבורית שרגל. בין השאר, יקי כתב לי:
מתחילת הבלוג עוד בבלוגלי קיבלתי החלטה שאני אעמוד באופן מלא מאחורי דברי ולא אסתתר מאחורי זהות אנונימית
נכון לזמן כתיבת שורות אלו הפוסטים המדוברים לא ירדו ואני מקווה שיקי לא יפגע בעקבות כך.
יש לי הרגשה, כי מי שמאיים בתביעה על-סך חצי מיליון ש"ח בגין לשון הרע, דומה למי שצועק "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי". כפי שכתבתי, אני לא משפטן, אבל למיטב הבנתי, בכדי לתבוע סכום כזה יש להוכיח נזק בסכום זה, בהחלט לא פשוט (ללא הוכחת נזק ניתן לתבוע עד 50,000 ש"ח). ללא כל קשר, כאשר כותבים "דרישה להסרת שני בלוגים" ומתכוונים לשני פוסטים, נוצר הרושם כי הכותב איננו מתמצא כל-כך בתחום.
לפני כשנה וחצי הקמנו את בלוגלי. למזלנו, טרם הגענו לבית המשפט אך בזמן שחלף קבלנו מספר איומים בתביעות, דרישות להסרת תכנים, הודעות על הפרת צווי פרסום ושאר ירקות. לשמחתי, לא נאלצנו להסיר תכנים או לנקוט פעולות עריכה כלשהן למעט מקרה אחד בו לא הצלחנו ליצור קשר עם הבלוגר המדובר. לעיתים נדרשנו לקבל החלטה שאינה פשוטה, בעלת פוטנציאל לסבך אותנו מול גורמים חזקים, שלא להוריד פוסט בעייתי. הפתרון "הקל" ביותר עבורנו היה, כמובן, להוריד את הפוסט ולפטור אותנו מעולם של אותם גורמים ואיומיהם בתביעות אישיות נגדנו. בחרנו לא לעשות כן, וזאת מתוך תחושת מחוייבות כלפי תפקידנו וכלפי הבלוגרים שלנו, ומתוך נאמנות לתפיסה שאנו רק מספקים את הפלטפורמה, ואילו הבלוגרים הם האחראים הבלעדיים לתכנים. ואמנם, לכל אורך הדרך הקפדנו תמיד להדגיש, כי אנו מספקים פלטפורמה טכנולוגית לכתיבת בלוגים, ואיננו אחראים לתוכן בכל צורה שהיא. האחריות הבלעדית הינה של הכותבים (ראו את תנאי השרות של בלוגלי). כאמור הדבר לא מנע מגורמים שונים לפנות אלינו בדרישות ותביעות שונות,אשר עד כה נהדפו בהצלחה תודות לעזרה הענקית של עו"ד ישי שנידור (למרבה הבושה אין לו בלוג ואפילו לא אתר אז אין ברירה, תריצו חיפוש).
אנחנו בבלוגלי מאמינים בחופש הביטוי ואין בכוונתנו למנוע זאת מהבלוגרים אצלנו. נשתדל להיאבק על כך כפי שעשינו עד היום. יחד עם זאת, כפי שציינתי, אנחנו לא מעוניינים להיות צד בעניין התוכן (אם כי, ראוי לציין, שבמקרים קיצוניים, אם פוסט יפר חוק בצורה מובהקת וברורה, נתקשה – לפי פסיקות בתי המשפט מהשנים האחרונות – שלא להיענות לבקשת הנפגע להוריד אותו. ולא, אין לי כרגע דוגמה לפוסט כזה). חשוב גם לציין שאנחנו, חנית, תום ואנוכי, אנשים פרטיים המפעילים את בלוגלי בזמננו (הכמעט ולא) פנוי. לא עומדת מאחורינו חברה גדולה או גוף מסחרי חזק.
העיקרון שמנחה אותי הוא פשוט: כל אחד רשאי לומר מה שהוא רוצה כל עוד הוא לוקח אחריות על דבריו.
מה המשמעות של לוקח אחריות על דבריו? המשמעות היא שהוא מבין שבכל תביעה אשר תצוץ יהיה זה הוא אשר יענה עליה ובמידה ותמצא מוצדקת, ייתן הוא את הדין. אני בהחלט יכול להבין בעל עסק קטן, שנאבק להתקיים, המגלה יום אחד כי בראש תוצאות החיפוש בגוגל מופיע פוסט של לקוח ממורמר הכותב שקרים והשמצות. כמו-כן אדם המגלה כי זכויות יוצריו הופרו וצריך להיאבק עליהן. לא פשוט לאדם מן היישוב להגיש תביעה נגד אדם אחר ולתבוע את דיבתו. ההליך ארוך ויקר.
עד כאן הדברים יחסית פשוטים. הסיבוך מתחיל כאשר מקבלים פניה/תביעה/איום מגוף גדול. אם היינו מקבלים מכתב מעו"ד של חברה גדולה הדורש כי נסיר באופן מיידי תוכן הפוגע לטענתו בחברה האם היינו נאבקים? אולי. הייתי רוצה להאמין שכן. עבור החברה הדבר יחסית פשוט, הרי לרוב היא מעסיקה משרד עו"ד באופן שוטף ומכתב מסוג זה לא עולה לה כמעט כלום. לעומת זאת, בלוגר ממוצע, המקבל מכתב כזה בדואר רשום, די נבהל ובלא מעט פעמים יבחר להסיר את התוכן הפוגע (לכאורה כמובן).
תביעות מסוג זה, הנועדו למעשה להפחיד את הנתבע, בדר"כ בנושאי מעורבות חברתית, נקראות SLAPP – Strategic lawsuit against public participation. אחת מתביעות ה- SLAPP המפורסמות ביותר היא זו של חברת מקדונלדס נגד שני פעילי לונדון-גרינפיס (ללא קשר לארגון גרינפיס) ידועה בכינוי McLibel. החברה תבעה בתביעת לשון הרע מספר פעילים שחילקו עלונים שתארו את דרכי הפגיעה של החברה בסביבה, בבריאות בבעלי חיים ועוד. התביעה הפכה להיות הגדולה והמתוקשרת ביותר בבריטניה ולבסוף, למרות שהנתבעים חוייבו בחלק מהסעיפים, תדמיתית מקדונלדס אכלו אותה (ובגדול). יש המון חומר בנושא ובהחלט כדאי לקרוא קצת (בעברית, אתר הנתבעים, YouTube).
אחד הנספחים של הפרשה היתה בקשה של הנתבעים לסיוע משפטי מהמדינה בטענה שאין הם יכולים לעמוד במאמץ המשפטי/כלכלי הכרוך בהתגוננות מפני תביעה המוגשת על-ידי תאגיד ענק. בקשתם נדחתה. לאחר מכן עתרו הנתבעים לבית המשפט האירופאי לזכויות אדם וטענו כי מניעת הסיוע המשפטי פגעה בזכותם לחופש הביטוי ולמשפט הוגן. בפברואר 2005, מעל 15 שנה אחרי תחילת המקרה, ניתנה הפסיקה שקיבלה את טענת העותרים וקבעה כי על ממשלת בריטניה לשלם להם פיצויים (על הסיוע המשפטי שלא נתנה להם במהלך המשפט).
תביעות מסוג SLAPP מדברות בדרך כלל על מקרים של מעורבות חברתית כדוגמת איכות הסביבה, אך הרעיון דומה גם במקרים אחרים של דוד מול גולית. המקרה האחרון הוא של ייגר מבלוג "עומדים בשער" אשר כתב בתפוז בלוג בקורת על עיתונות הספורט ונאלץ לסגור אותו עקב איומי תביעה של אתר one (זה היה ממש בקצרה – פשוט גגלו וגם לכו לקרוא את יהונתן ואפי, מהם כבר תקבלו את כל הקישורים הדרושים). אגב, הבלוג ממשיך לפעול, על-ידי כותב אחר באתר וורדפרס.קום. מסתבר שלא היה רק איום אלא דווח כי הוגשה תביעה בנושא נגד שלמה מן (הוא ייגר) ואחרים. שלמה מן, אשר בינתיים פוטר מעבודתו במעריב, כנראה יאלץ להתמודד עם התביעה.
מה הלאה – בטווח הקצר?
"כחובב ספורט מושבע", עד שלא נסגר הבלוג בתפוז לא ידעתי בכלל על קיומו ומעולם לא קראתי אותו, כנ"ל לגבי אתר one, כך שאין לי ממש דעה לגבי התכנים שייגר כתב. אני לא יודע אם כתב אמת ומה היו כוונותיו ומניעיו. באופן טבעי אני בדרך כלל חש אהדה לאיש קטן מול גוף גדול, אך לא ברור לי כעת כיצד אוכל לסייע לשלמה. המעט שכרגע ביכולתי לעשות הוא לעזור להפיץ את המקרה על-פי בקשתו של תמיס, ממשיך דרכו של ייגר. יש גם בקשה מפורשת לעזרה באיסוף מידע כאן.
מה הלאה – בטווח הארוך?
בעולם יש גופים שונים המסייעים לאנשים פרטיים בתביעות מסוג SLAPP. האם יש מקום להקמת ארגון/עמותה שתנסה לסייע בצורה דומה בארץ? האם מן הראוי שהמדינה, מתוך הכרה בחשיבות ההגנה על חופש הביטוי, תספק לנתבעים, במקרים המתאימים, סיוע משפטי (דוגמת הסנגוריה הציבורית לחשודים ולנאשמים בהליכים פליליים)?
המשך יבוא… חג עצמאות שמח 🙂
לאחרונה נתקלתי במספר מקרים בהם מפורסם אירוע מסויים ברחבי הבלוגוספירה אשר עמוד המידע הראשי שלו הוא באתר פייסבוק. כמי שאין לו חשבון בפייסבוק, המידע הזה סגור עבורי שכן פייסבוק הינה קהילה סגורה עבור החברים בה (ויש רבים כאלו).
שתי דוגמאות מהשבוע:
בקיצור, רוצים להפיץ את המידע? התשמשו במערכות פתוחות לכל. אפילו בלוג כאן בבלוגלי ישרת אתכם. ואל תשכחו לקשר מפייסבוק 🙂
המשך יבוא…
הבלוגוספירה יכולה להציל חיים. זהו בלוג שנפתח במאי 2007 במטרה ולנסות להציל את חייה של אילנה בר שהזדקקה להשתלת מוח עצם. לצערי כתב אתמול בנה, אורן, שאילנה נפטרה לפני כחודש מסיבוכים של דלקת ריאות.
אז הבלוגוספירה לא הצליחה להציל את חייה של אילנה אבל ההירתמות של בלוגרים רבים להפצת הקריאה ללכת ולהירשם למאגר התורמים חשובה גם היא. בסופו של יום נוספו רבים למאגר התורמים.
מספר מילים מהפוסט של אורן:
חברה, אל תוותרו על האופטימיות. החיים לא קלים, אבל הקשיים והצרות הם חלק בלתי נפרד מהם.
האושר מצוי ברגעים הקטנים, ורגעים של אושר הם תמיד חולפים, והזמן לעולם לא עומד מלכת.
אל תוותרו אף פעם, ולו רק בשביל לזכות בעוד כמה רגעים קצרים של אושר. גם כשהכל נראה חסר תקווה, אין לדעת מה ילד יום.
