רבים מחפשים את הבלוג של רון חולדאי ומגיעים לפוסט שכתבתי בנושא בעבר.
מסתבר שהבלוג לא יוקם בכתובת שתוכננה (http://huldai.co.il) אלא בכתובת הזו: http://tlv1.co.il. שם יוקם הבלוג של תל-אביב אחת ורון חולדאי. אנא עדכנו את הקישורים והמתינו לפתיחה החגיגית שכן העסק נמצא בשלבי הקמה.
בהזדמנות זו ראוי לציין גם מועמד נוסף לרשות העיר, דב חנין, הזוכה לקמפיין נרחב בבלוגוספירה התל-אביבית.
בעקבות הפוסט בנושא פתחי הניקוז המסוכנים, רוני גרוסמן, סגן דובר עירית חיפה, שלח לי את התגובה הבאה:
גניבת מכסים מעל קולטני מים ורשתות ניקוז היא תופעה קשה ומסוכנת המוכרת בכל רחבי הארץ מזה כשנתיים ונמצאת בעליה מתמדת.בחיפה נגנבו בשנתיים האחרונות למעלה מ – 1000 רשתות. הנזק הישיר כתוצאה מגניבה זו מוערך בכ – 1.3 מיליון ₪ והוא אינו כולל את הנזק העקיף הנגרם לכלי רכב כתוצאה מנפילה לבורות פתוחים.
במהלך החודשים האחרונים הוחלפו מאות רשתות תחת אלו שנגנבו ואולם קצב אספקת הרשתות אינו עומד בקצב הגנבות שכן זמן אספקת הרשתות המיוצרים בבתי יציקה במזרח הרחוק עומד על כ – 4 חודשים ממועד אישור ההזמנה בעירייה.
כיום חסרות בעיר כ – 700 רשתות. בימים אלה מבצעת העירייה פיילוט לשימוש זמני בסבכות פיברגלס אשר אמורות לסגור את שוחות הניקוז עד קבלת רשתות ניקוז מיציקת פלדה.פתרון זה הינו זמני בלבד מאחר וסבכות אלו אינן עומדות בשלב זה בתקן הישראלי.
במקביל פועלת העירייה בשיתוף עם משטרת ישראל בניסיון למצוא פיתרון למיגור התופעה ואולם תוצאות פעילות המשטרה בנושא זה אינה מספקת ועד כה הוחזרו לעירייה במסגרת זו 35 רשתות בלבד.
ליד הבית שלי צילמתי את התמונה הבאה:
לא מכסה פיברגלס ולא נעליים. אנשי העירייה אילתרו דלת ישנה של ארון מטבח.
קטרפילר היא חברה אמריקאית אשר מייצרת דחפורים וכלי צמ"ה אחרים (ציוד מכני הנדסי). אחד מהכלים העדינים שלה, ה- D9, נמצא בשימוש חיל ההנדסה של צה"ל (תמונות מהמילואים).
בין השאר הצבא משתמש בו בכדי להרוס בתים של פלשתינים, לבצע חישופים, לבניית גדר ההפרדה וגם היה מעורב במקרים של מות אזרחים. בעקבות השימוש של צה"ל במוצרים חברת קטרפילר קמו קבוצות הקוראות להחרים את החברה.
אתמול החלטתי להצטרף לתנועה המחאה ולחרם נגד חברת קטרפילר בעקבות השימוש שנעשה במוצרי החברה לרצח אזרחים ישראליים בירושלים.
ועכשיו תלכו לקורא את אדר.
לפני מספר חודשים כתבתי על מצב מכסי הניקוז ברחוב החשמונאים בחיפה. בזמנו הסתבר כי, עקב עליית מחירי הברזל, נגנבו כל מכסי הניקוז ברחוב. עיריית חיפה כיסתה את חלקם בפח דק למניעת נפילת אנשים פנימה אך כי שהסתבר אתמול לאנדריי (אזרח ותיק בעיר) אין מכסי הפח עומדים במשקל מכוניות (צולם ברחוב החשמונאים).
אני כמובן מבין את הבעיה של העירייה עקב גניבת הקולטנים אך יש כאן פשוט סכנה לציבור. תקן למכסים בישראל הוא ת"י-489 (2003) המבוסס על תקן ארופאי מקביל וקובע את עומס הבדיקה בה אמורים לעמוד המכסים השונים. כמובן שיש הבדל בין מכסה הממוקם על מדרכה, בצמוד לאבן שפה או במרכז הכביש אבל בכל מקרה ברור כי כיסויי הפח שמציבה העירייה אינם עומדים בתקן. אנא היזהרו.
בשבוע שעבר כתבתי פוסט בנושא תיקון חוק הספריות ועל-כך כי מספר מנויי הספריות בחיפה זינק בחצי השנה האחרונה. הפוסט העלה מספר שאלות ותגובות ולכן ברצוני לעדכן.
באחת התגובות כתבה אורית:
רשויות רבות טוענות שהחוק אינו חל עליהן, משום שהספריות שהן מחזיקות אינן מוגדרות כספריה ציבורית על-פי החוק, ואינן נתמכות על-ידי משרד החוק במסגרת החוק הנ”ל
מנגד כתב דוברו של יוזם החוק ח"כ מלכיאור, ניר הרשמן:
חוק הספריות הציבוריות של ח”כ מלכיאור צובר תאוצה ואנו מדווחים כי למעלה מ- 90% מהספריות הציבוריות (212 מתוך 230) אכן כבר לא גובות תשלום.
עדיין לא הצלחתי לבדוק את הנושא אבל בהחלט ויש סיכוי כי שניהם צודקים. הכל תלוי בנקודת המבט. אולי ניר יוכל למצוא את התשובה.
בנוסף סיפר חזי אודות שמועה הטוענת כי המדינה חתמה על הסכם בלעדיות עם רשת מסויימת שתמכור ספרים לספריות. נושא זה עלה בשיחה טלפונית שקיימתי עם הגב' רונית ברזילי, מנהלת המחלקה לספריות בעיריית חיפה.
רונית תארה את השיטה על-פיה רוכשות הספריות ספרים. מסתבר כי משרד החינוך הטיל על גוף הנקרא מרכז ההדרכה לספריות לנהל את הרכישה. מרכז ההדרכה לספריות, המגדיר את עצמו כ"גוף עצמאי" (האם הכוונה לפרטי?), ערך מכרז בין ספקים שונים ובחר לעבוד עם מספר ספקים אשר נותנים את ההנחות הגבוהות ביותר מהמחירים הקטלוגיים של הספרים. הספריות יכולות לרכוש ספרים מספקים אלו בלבד. בנוסף מנהל גוף זה את רכש שאר הציוד לספריות (מדפים, שולחנות ועוד). מעבר לכך קיים בחיפה גם תקציב עירוני לקניית ספרים מחנויות שנבחרו לכך בעיר.
לגבי מספר המנויים בספריות העירוניות בחיפה לא דייקתי. על-פי הנתונים, כפי שנמסרו על-ידי רונית ברזילי, היו בסוף שנת 2007 20,520 מנויים ברשת. נכון לתחילת השבוע היו 26,809 מנויים – עליה של כ- 30%. המספר מקבל משמעות נוספת לאור העובדה כי בשנים האחרונות חלה ירידה במספר המנויים.
עידכון 30/06/2008: בהמשך לשאלה שעלתה בתגובות, רונית ברזילי מעדכנת כי: "כל תושב מרחבי הארץ יכול לשאול ספרים באחד מסניפי רשת הספריות בחיפה וזאת כנגד הפקדת צ'ק פיקדון". עושה רושם שעיריית חיפה פועלת נכון!
כאשר הגדולה שלנו החלה לקרוא ספרים באופן עצמוני עשינו מנוי בספריה העירונית. הביקור הדו-שבועי לערך בספרייה נתן גם לי תרוץ לחזור לקרוא מעט. ביום שישי הגעתי עם הגדולה לספריית יד-לבנים בכדי להחליף ספרים. הספרנית בישרה לנו כי פג תוקף המנוי וכי יש לחדשו. היא אמרה כי כעת המנוי ללא תשלום וכי ניתן לקחת רק שני ספרים ולכן אם ברצוננו להמשיך לקחת שלושה ספרים בכל פעם, עלינו לפתוח מנוי נוסף. הסכמנו. מספר המנוי הישן שלנו היה קטן מאלפים ואילו החדש היה גדול מעשרים ואחד אלף! ציינתי בפניה את העובדה שהמספר קפץ במאות אחוזים תוך פחות משנה והיא הסבירה כי "מאז נכנס לתוקפו התיקון החדש לחוק הספריות, אשר בין השאר ביטל את דמי המנוי, ישנם אלפי מצטרפים חדשים בכל חודש לרשת הספריות העירוניות בחיפה" (לא ציטוט מדוייק).
לא בכל יום אנו נתקלים בחוק המשפיע באופן ישיר ומיידי כל-כך על הציבור. התיקון לחוק הספריות התקבל ביוזמת ח"כ מיכאל מלכיאור מתנועת מימד. מספר עיריות, כגון חולון וחיפה, הודיעו כי יתחילו לאכוף את החוק החל מתחילת שנת 2008 ולפחות בחיפה אכן הדבר מיושם (לא ברור לי מתי בדיוק החוק אמור לחייב את שאר העיריות בארץ). אני לא יודע לצטט מחקרים הקושרים בין קריאת ספרים לבין ידע/אוצר מילים/יכולת ביטוי והבעה (ועוד) אבל לי הקשר הוא ברור. הדבר בולט אצל הגדולה שרק היום אמרה "נקלענו לרחוב ללא מוצא" – באמת כדאי לשים תמרור מתאים ברחוב שפרעם (בלוג חינם למי שיודע איפה זה).
בהנחה והמידע אותו מסרה לי הספרנית נכון, ואין כאן איזו אחיזת עיניים, מגיע כל הכבוד לח"כ מלכיאור ולכל מי שקידם את החוק!
לפני המון שנים (אולי 20) הופתעו תושבי חיפה לגלות כי מישהו צובע את מכסי הביוב בורוד (זה היה לפני עידן הפקאצות). אני כבר לא זוכר האם התגלה בזמנו מי עמד מאחורי היוזמה אבל רוב הציבור קיבל אותה די בהבנה. בסך הכל דובר על מכסי ביוב צבועים.
לאחרונה הופיעה בחיפה תופעה חדשה – גרפיטי של בייגלה.
החתימה הזו וגם סתם ציור של בייגלה מופיעים על קירות בתים, פחי אשפה, תמרורים, ארונות חשמל ותקשורת, גדרות ועוד. אני חושש שככל והתופעה תגבר יותר ויותר אנשים יתעצבנו. במיוחד על הפגיעה ברכוש פרטי. הייתי ממליץ לצייר המוכשר להפסיק כבר כעת.
העלתי לפליקר אוסף תמונות של בייגלה ואמשיך לעדכן מעת לעת. אשמח לקבל תמונות שלכם בנושא.
אולי אני מפספס משהו אבל היום כותבת רז סמולנסקי בדמרקר על בחור אחד בשם קובי, שהשקיע בדירה בדרום תל-אביב, פיצל אותה לשלוש יחידות קטנות ומשכיר אותן לעובדים זרים.
הכתבה כוללת ניתוח כלכלי: כמה עלתה הדירה, השיפוץ, מהן ההוצאות, מהו שכר הדירה, כמה העובדים הזרים הם שוכרים טובים ועוד ניסים ונפלאות. רק דבר אחד רז שכחה: זה לא חוקי. מעבר לכך שלפצל דירה ליחידות קטנות זו כנראה עבירה על חוקי התכנון והבניה זה נשמע לי כמו ניצול של העובדים הזרים.
מה קרה לדמרקר? רק כסף?
לפני כשנה וחצי הקמנו את בלוגלי. למזלנו, טרם הגענו לבית המשפט אך בזמן שחלף קבלנו מספר איומים בתביעות, דרישות להסרת תכנים, הודעות על הפרת צווי פרסום ושאר ירקות. לשמחתי, לא נאלצנו להסיר תכנים או לנקוט פעולות עריכה כלשהן למעט מקרה אחד בו לא הצלחנו ליצור קשר עם הבלוגר המדובר. לעיתים נדרשנו לקבל החלטה שאינה פשוטה, בעלת פוטנציאל לסבך אותנו מול גורמים חזקים, שלא להוריד פוסט בעייתי. הפתרון "הקל" ביותר עבורנו היה, כמובן, להוריד את הפוסט ולפטור אותנו מעולם של אותם גורמים ואיומיהם בתביעות אישיות נגדנו. בחרנו לא לעשות כן, וזאת מתוך תחושת מחוייבות כלפי תפקידנו וכלפי הבלוגרים שלנו, ומתוך נאמנות לתפיסה שאנו רק מספקים את הפלטפורמה, ואילו הבלוגרים הם האחראים הבלעדיים לתכנים. ואמנם, לכל אורך הדרך הקפדנו תמיד להדגיש, כי אנו מספקים פלטפורמה טכנולוגית לכתיבת בלוגים, ואיננו אחראים לתוכן בכל צורה שהיא. האחריות הבלעדית הינה של הכותבים (ראו את תנאי השרות של בלוגלי). כאמור הדבר לא מנע מגורמים שונים לפנות אלינו בדרישות ותביעות שונות,אשר עד כה נהדפו בהצלחה תודות לעזרה הענקית של עו"ד ישי שנידור (למרבה הבושה אין לו בלוג ואפילו לא אתר אז אין ברירה, תריצו חיפוש).
אנחנו בבלוגלי מאמינים בחופש הביטוי ואין בכוונתנו למנוע זאת מהבלוגרים אצלנו. נשתדל להיאבק על כך כפי שעשינו עד היום. יחד עם זאת, כפי שציינתי, אנחנו לא מעוניינים להיות צד בעניין התוכן (אם כי, ראוי לציין, שבמקרים קיצוניים, אם פוסט יפר חוק בצורה מובהקת וברורה, נתקשה – לפי פסיקות בתי המשפט מהשנים האחרונות – שלא להיענות לבקשת הנפגע להוריד אותו. ולא, אין לי כרגע דוגמה לפוסט כזה). חשוב גם לציין שאנחנו, חנית, תום ואנוכי, אנשים פרטיים המפעילים את בלוגלי בזמננו (הכמעט ולא) פנוי. לא עומדת מאחורינו חברה גדולה או גוף מסחרי חזק.
העיקרון שמנחה אותי הוא פשוט: כל אחד רשאי לומר מה שהוא רוצה כל עוד הוא לוקח אחריות על דבריו.
מה המשמעות של לוקח אחריות על דבריו? המשמעות היא שהוא מבין שבכל תביעה אשר תצוץ יהיה זה הוא אשר יענה עליה ובמידה ותמצא מוצדקת, ייתן הוא את הדין. אני בהחלט יכול להבין בעל עסק קטן, שנאבק להתקיים, המגלה יום אחד כי בראש תוצאות החיפוש בגוגל מופיע פוסט של לקוח ממורמר הכותב שקרים והשמצות. כמו-כן אדם המגלה כי זכויות יוצריו הופרו וצריך להיאבק עליהן. לא פשוט לאדם מן היישוב להגיש תביעה נגד אדם אחר ולתבוע את דיבתו. ההליך ארוך ויקר.
עד כאן הדברים יחסית פשוטים. הסיבוך מתחיל כאשר מקבלים פניה/תביעה/איום מגוף גדול. אם היינו מקבלים מכתב מעו"ד של חברה גדולה הדורש כי נסיר באופן מיידי תוכן הפוגע לטענתו בחברה האם היינו נאבקים? אולי. הייתי רוצה להאמין שכן. עבור החברה הדבר יחסית פשוט, הרי לרוב היא מעסיקה משרד עו"ד באופן שוטף ומכתב מסוג זה לא עולה לה כמעט כלום. לעומת זאת, בלוגר ממוצע, המקבל מכתב כזה בדואר רשום, די נבהל ובלא מעט פעמים יבחר להסיר את התוכן הפוגע (לכאורה כמובן).
תביעות מסוג זה, הנועדו למעשה להפחיד את הנתבע, בדר"כ בנושאי מעורבות חברתית, נקראות SLAPP – Strategic lawsuit against public participation. אחת מתביעות ה- SLAPP המפורסמות ביותר היא זו של חברת מקדונלדס נגד שני פעילי לונדון-גרינפיס (ללא קשר לארגון גרינפיס) ידועה בכינוי McLibel. החברה תבעה בתביעת לשון הרע מספר פעילים שחילקו עלונים שתארו את דרכי הפגיעה של החברה בסביבה, בבריאות בבעלי חיים ועוד. התביעה הפכה להיות הגדולה והמתוקשרת ביותר בבריטניה ולבסוף, למרות שהנתבעים חוייבו בחלק מהסעיפים, תדמיתית מקדונלדס אכלו אותה (ובגדול). יש המון חומר בנושא ובהחלט כדאי לקרוא קצת (בעברית, אתר הנתבעים, YouTube).
אחד הנספחים של הפרשה היתה בקשה של הנתבעים לסיוע משפטי מהמדינה בטענה שאין הם יכולים לעמוד במאמץ המשפטי/כלכלי הכרוך בהתגוננות מפני תביעה המוגשת על-ידי תאגיד ענק. בקשתם נדחתה. לאחר מכן עתרו הנתבעים לבית המשפט האירופאי לזכויות אדם וטענו כי מניעת הסיוע המשפטי פגעה בזכותם לחופש הביטוי ולמשפט הוגן. בפברואר 2005, מעל 15 שנה אחרי תחילת המקרה, ניתנה הפסיקה שקיבלה את טענת העותרים וקבעה כי על ממשלת בריטניה לשלם להם פיצויים (על הסיוע המשפטי שלא נתנה להם במהלך המשפט).
תביעות מסוג SLAPP מדברות בדרך כלל על מקרים של מעורבות חברתית כדוגמת איכות הסביבה, אך הרעיון דומה גם במקרים אחרים של דוד מול גולית. המקרה האחרון הוא של ייגר מבלוג "עומדים בשער" אשר כתב בתפוז בלוג בקורת על עיתונות הספורט ונאלץ לסגור אותו עקב איומי תביעה של אתר one (זה היה ממש בקצרה – פשוט גגלו וגם לכו לקרוא את יהונתן ואפי, מהם כבר תקבלו את כל הקישורים הדרושים). אגב, הבלוג ממשיך לפעול, על-ידי כותב אחר באתר וורדפרס.קום. מסתבר שלא היה רק איום אלא דווח כי הוגשה תביעה בנושא נגד שלמה מן (הוא ייגר) ואחרים. שלמה מן, אשר בינתיים פוטר מעבודתו במעריב, כנראה יאלץ להתמודד עם התביעה.
מה הלאה – בטווח הקצר?
"כחובב ספורט מושבע", עד שלא נסגר הבלוג בתפוז לא ידעתי בכלל על קיומו ומעולם לא קראתי אותו, כנ"ל לגבי אתר one, כך שאין לי ממש דעה לגבי התכנים שייגר כתב. אני לא יודע אם כתב אמת ומה היו כוונותיו ומניעיו. באופן טבעי אני בדרך כלל חש אהדה לאיש קטן מול גוף גדול, אך לא ברור לי כעת כיצד אוכל לסייע לשלמה. המעט שכרגע ביכולתי לעשות הוא לעזור להפיץ את המקרה על-פי בקשתו של תמיס, ממשיך דרכו של ייגר. יש גם בקשה מפורשת לעזרה באיסוף מידע כאן.
מה הלאה – בטווח הארוך?
בעולם יש גופים שונים המסייעים לאנשים פרטיים בתביעות מסוג SLAPP. האם יש מקום להקמת ארגון/עמותה שתנסה לסייע בצורה דומה בארץ? האם מן הראוי שהמדינה, מתוך הכרה בחשיבות ההגנה על חופש הביטוי, תספק לנתבעים, במקרים המתאימים, סיוע משפטי (דוגמת הסנגוריה הציבורית לחשודים ולנאשמים בהליכים פליליים)?
הקטנה בזמן ארוחת הצהרים:
עכשיו גם גיליתי בפלפון שבתמונה אחת מזיקוקי יום העצמאות, רואים משהו (צולם בטיילת לואי בחיפה):
